אברהם אבינו מכונה על ידי המדרש "עמודו של עולם", בהמשך ספר בראשית נאמר עליו כי הוא "עומד לפני ה'", אברהם הוא ממש אבינו במלוא מובן המילה, אבי האומה העברית.
מלבד עמידתו מול הקב"ה "האף תספה צדיק עם רשע" וקבלת מרותו של הקב"ה "קח נא את בנך יחידך" אברהם מחובר לסביבתו ולמשפחתו "וירק את חניכיו ילידי ביתו" כאשר הוא יוצא להציל את לוט.
על רקע דברים אלו נדון בירידתו של אברהם למצרים בעקבות הרעב אשר היה בארץ.
"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ"
הרמב"ן על התורה לא חוסך את שבט לשונו על מעשהו זה של אברהם, בדבריו מתייחס הרמב"ן גם לבקשתו של אברהם משרה לומר שהיא אחותו כאשר ירדו למצרים, וכך הוא כותב:
"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו , והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממוות . ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא".
רבינו משה בן נחמן מאוד ברור בדבריו, אברהם לא היה אמור לצאת מהארץ נקודה! היה עליו לסמוך על הקב"ה , על כן למעשה זה היו השלכות מרחיקות לכת.
נראה כי הרמב"ן בודד בדבריו משום שרוב רובם של הפרשנים מדברים טובות על מעשהו של אברהם.
הנצי"ב כותב כי הפס' כפל את עניין הרעב על מנת לומר "כי אברהם עשה כל מה שניתן בידי אדם לעשות כדי לגבור על הרעב ולהשאר בארץ שנתנה לזרעו".
ומוסיף הרד"ק: "אבל הרעב היה כבד ומקנהו רב, ולא היו מוצאים מרעה, ועוד כי נפשות ביתו היו רבים".
וכתב המלבי"ם:"ולא הרהר כי היה קטן בעיניו שישנה ה' את הטבע בעבורו, ולכן לא סמך גם כן על הנס שיחייהו ברעב, רק בקש הצלה טבעית…לגור שם…לפי שעה מצד שכבד הרעב בארץ ולחזור כשיפסק הרעב".
גם הרש"ר הירש הולך בדרכו של המלבי"ם ומציין לגבי אברהם כי "אין הוא מצפה לה', שיוכל לתת לחם באורח פלא בעיצומו של רעב כללי" לדבריו לאחר שאברהם עשה את המוטל עליו במסגרת גבולות המותר היה רשאי לומר "אין סומכין על הנס"
אולם, נראה כי דבריו של הרש"ר הירש בתחילת דבריו יש בהם עיקרון חינוכי מרכזי בחייו של כל אדם ואדם.
כותב הרש"ר הירש כי גם אם נלך עם דבריו של הרמב"ן ונאמר כי אברהם חטא כאשר ירד מצרימה בגלל הרעב "הרי אין בכל זה להביא אותנו במבוכה"
"אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות, אין היא מאליהה אדם…אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת…ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם אלא להפך , דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו…" גם אברהם אבי האומה העברית וכן הבאים אחריו, משה רבינו, דוד מלך ישראל הינם בני אדם עם חולשות ונפילות ואם לא היינו מכירים את נפילותיהם היינו חושבים כי מידותיהם הטובות הם בעצם טבעם ועל כן זה למעלה מכוחו של כל אדם".
על משה רבינו כותב הרש"ר : "אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים , שמידת הענווה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו , שם נמצא את גדולתו, הוא קנה את הענווה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי, וכולנו מצווים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך."
נראה כי "מי שלא עושה לא טועה", קשה מאוד לחשוב שהכל ילך תמיד חלק בלי בעיות, קשיים ואתגרים, יתירה מזאת נראה כי לעיתים טוב לו לאדם להכנס לתוך משברים כאלו ואחרים כי דווקא מתוך ההתמודדות, הקושי, האתגר הוא יצמח ויהיה טוב יותר.
ומדובר על כל אדם ואדם, התורה מאירה באור יקרות את כל מעשיהם גם של הגדולים ביותר על מנת שנוכל ללמוד מכך להתנהלות שלנו בחיי היום יום
שבת שלום
ינון
