הברית שלפני והברית שאחרי / נריה כהן, מנהל בית הספר
בפרשתנו פרשת כי תבוא מגיע ספר דברים לשיאו בברית הנכרתת בערבות מואב בין הקב"ה ועם ישראל. לאחר מעמד הברית, על הברכות והקללות שבה, מסכמת התורה ואומרת "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב."
פסוק מסכם זה מעורר את השאלה מה הטעם והצורך למעשה בברית נוספת על זו שנכרתה בחורב והרי עם ישראל כבר מחוייב ועומד מהר סיני, 40 שנה קודם לכן. נראה שפרק הזמן שחלף בין שתי הבריתות הוא אולי גם ההסבר לקיומן זו לצד זו. בברית סיני הזדרז עם ישראל להתחייב "נעשה ונשמע" עוד קודם שניתנו לו מרבית המצוות. אמונה וביטחון ברמה הגבוהה ביותר.
בפרשתנו, הברית בערבות מואב מתקיימת לאחר 40 שנות נדודים, לאחר קבלת 611 מצוות (את שתי המצוות האחרונות והמסכמות – מצוות הקהל בה אנו קוראים את התורה, והמצווה לכתוב את התורה בספר – נקבל בפרשת וילך). כעת, לאחר קבלת כלל המצוות, תוקף ההתחייבות עולה בדרגה – מהתחייבות של נעשה ונשמע אל התחייבות של שמענו ונעשה.
הזיקה בין שתי ההתחייבויות החשובות הללו מופיעה גם בחיי בית הספר ובחיינו כתלמידים – בין ההתחייבות של ערב שנת הלימודים כאשר אנו מגיעים עם רצון ראשוני מאוד גבוה ומוטיבציה להתחיל את השנה הכי טוב שאפשר, להצטיין ולהצליח. להתחייבות הזו משמעות עצומה כמובן, אך חשובה לא פחות גם ההתחייבות שמגיעה לאחר היציאה לדרך – התחלתי את השנה, זיהיתי וסימנתי לי גם את האתגרים ואת המאמץ שיידרש ממני השנה, ואני נחוש להצליח ולהצטיין לא פחות מכפי שהייתי ערב תחילת השנה. לא רק "נעשה ונשמע", אלא גם "שמעתי – ואעשה"!
