ספרא וסייפא / המורה אלון דלה טורה – מורה לחינוך גופני
כאשר אנו מזכירים את צמד המילים 'ספרא וסייפא' מתכוונים לשבח- כלומר על היכולת לשלב דברים מנוגדים, אמנם אם נתסכל במקורות נראה משמעות אחרת, הפוכה מהמקובל.
המדרש אומר-"הסייף והחרב ניתנו מכורכין מהשמים. אמר להם הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב הרי אתם ניצולים מן הסייף ואם לאו ,סוף שהוא הורג אתכם" הכוונה 'שהספרא והסיפא' ירדו לשם איום שנדע מה לבחור בנהם.
גם במסכת ע"ז נאמר "אי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא" – הכח והרוח לא יכולים להיות במקום אחד.
שורש העימות בין שני הכוחות הללו נעוץ בפרשה שלנו בין יעקב ועשו. עוד בטרם יצאו לעולם מזהים כבר את הניגוד והניכור -עולם ערכים הפוך "ויתרוצצו הבנים בקרבה"
ניתן להסביר על דרך 'משל להדס ועצבונית שהיו גדלים זה על גבי זה וכייון שהגדילו והפריחו ,זה נותן ריחו וזה נותן חוחו' – הקוץ דוקר את מי שבא איתו במגע ישיר אולם הריח מחייב אותנו בחושים יותר עדנים ויותר רוחניים
עשו הוא 'איש ציד, איש שדה' נמצא בשטח-בחוץ התרבות שלו היא תרבות הכח, הגוף, הרושם החיצוני והנהנתנות המיידית ואילו יעקב 'איש תם ,יושב אוהלים' הוא נמצא בפנים . תרבותו היא תרבות הרוח הלימוד והערך האולוקי- דברים מופשטים שקשה מאד 'להשיג' אותם באופן מיידי אלא בעבודה פנימית בלתי מתפשרת.
על דרך זה נבין את מדיניות הברכות של יצחק. כאשר יצחק מברך את עשו הוא מתחיל "הנה משמני הארץ.. ועל חרבך תחיה.. ופרקת עולו מעל צוארך" הברכה הזו מתחילה מארציות חומרית בלי קשר לאלוקים -זוהי ברכה של שפע כלכלי של מלחמה, החרב והשפע אצלו הם מטרה בפני עצמה ולא רק אמצעי. ואילו כאשר יצחק מברך את יעקב הוא פוצח " ויתן לך אלוקים מטל השמים ושמני הארץ..יעבדוך עמים.. הוה גביר לאחיך.. " יעקב קודם כל מבין שהכל מתחיל מהקב"ה "ויתן לך אלוקים' הוא מבין מהיכן השפע הכלכלי מגיע הוא מכיר במי שנתן לו את כל זה ואילו אצל עשו אין איזכור של אלוקים ,הכל כיביכול חומרי ,עשו לא יכול להגיע לרמה של הכרה כזו.
רבקה לא רוצה 'שדגנה ותירושה' של ארץ ישראל יפול בחלקו של עשו כיוון שרק יעקב ידע לנצל את הברכות של הכח למטרות נשגבות. ולכן אנו לא יכולים לנתק בין הכח לרוח, בין האהל לשדה- כיוון שניתוק כזה יביא אסון- אם מצד הניתוק הרוחני אשר יביא לעוצמה וכוחות אלימים נוראיים. ומצד שני ניתוק הכח ישאיר את הרעיונות הרוחניים באוויר ללא ישום והשפעה, אם בכלל יוכל לשרוד בעולם חומרי של עשו, ולכן עצם הקיום של אנשי רוח בעולם גס ומגושם מפריע לאנשי הזרוע כיוון שהם יכולים להגביל ולרסן אותם ולכן הם מסוגלים להוציא אותם מהמשוואה.
וממילא כאשר יעקב נכנס ליצחק רש"י מסביר שיצחק הריח מבגדיו של יעקב ריח גן עדן- "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'" יצחק נזכר בשדה שלו ,שבו הוא יצא לשוח ותיקן את תפלת מנחה לא שדה של ציד אלא שדה של תרומות ומעשרות ושביעית- שדה של קדושה ואכן רבקה צודקת- לעשו את היכולות להתייחס כך לשדה הוא לא מסוגל להתייחס כך לעולם החומרי ולהביא אותו לרמה רוחנית כזו.
וכך ר' אברהם (אחי הגר"א ) מסביר על הפסוק " הקול קול יעקב והידיים ידי עשו " כאשר הקול קול יעקב- כאשר אנו מחוברים לאמת האלוקית, ללימוד, למוסר והאידאלים הרוחניים, אזי ראוי ליעקב ,לעם ישראל -ידיו של עשו לא מבחינת הידיים המזוהמות של עשו אלא מבחינת חיבור לארציות כלומר שהידיים- שהחומריות יהיו משועבדות לקול הרוחני.
אמנם יצחק כנראה סבר שדבר זה לא תמיד ניתן לביצוע וחילק את הברכות אך הגישה של רבקה הכריעה- עם ישראל חייב לשאת בתוכו את כל התפקידים מתוך הרמוניה והשלמה של אנשי שדה ורוח–'ספרא וסייפא'.
שבת שלום
