יראת שמים כמשלימה את החוקים החברתיים / גבריאל ויסרוזן – מורה למתמטיקה
לאורך ההיסטוריה האנושות מחפשת דרכים כיצד לייצר סדרים חברתיים כמה שיותר טובים ומועילים. הסדרים הללו נדרשים משום יש צורך לתת מענה לאתגרים ולקונפליקטים הרבים שחיי החברה האנושית מלאים בהם. אחד הכלים המרכזיים שבהם החברה האנושית נוטה להשתמש כדי ליצור סדר חברתי הוא החוק, בין אם מדובר בחוק במובן הקלאסי שלו ובין אם מדובר בחוקים בלתי כתובים. החוק מאפשר לייצר כללים ברורים ומחייבים ובמידה שהחברה מחוקקת חוקים טובים וחכמים הם עשויים להיות בסיס איתן לסדר חברתי טוב ונעים. מנקודת מבט כזו, לו ניתן היה להגדיר את החוקים המושלמים החברה הייתה יכולה להסתמך עליהם ולהגיע לחיים הטובים ביותר האפשריים. אבל כאן יש לשאול – האם אכן הדבר כך? האם החוק לבדו – טוב וחכם ככל שיהיה – מספיק?
בתוך פרשיית היובל מופיע הציווי "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך וכו'". רש"י מסביר שמדובר באיסור על "הונאת דברים" ונותן דוגמה להונאה מסוג זה: מצב שבו אדם מייעץ לחברו עצה שאינה משרתת את חברו ומטרתה האמיתית של העצה היא לשרת את טובתו של היועץ עצמו. חוק כזה שאוסר על הונאת דברים והולכת שולל הוא כמובן חוק טוב וחכם ולכאורה יש בכוחו – כשלעצמו – לתרום להתנהלות טובה יותר של החברה. אלא שהתורה לא מסתפקת בציווי כשלעצמו ומצמידה לו מיד את ההוראה: "ויראת מא-להיך". מה פרש הדבר? הרי יראת א-להים היא ציווי שעומד בפני עצמו ומדוע דווקא כאן צריך לציין אותו?
על שאלה זו עונה רש"י כך: הרי אותו יועץ שטובת המתייעץ אינה עומדת לנגד עיניו יכול להציג את הדברים כאילו הוא התכוון לטובה ורק במקרה העצה הועילה לו עצמו ולא למתייעץ. מצב כזה יכול לתת לנו דוגמה לכך שחוק כשלעצמו – טוב וחכם ככל שיהיה – לא תמיד מסוגל לתת מענה. ניתן לעקוף אותו ולהתחכם לו. לכן, מסביר רש"י נאמר: "ויראת מא-להיך" – "היודע מחשבות הוא יודע" את כוונת היועץ, ואותו האדם לא יכול לרמות. וכשהאדם ירא א-להים באמת גם את עצמו הוא לא יכול לרמות ולא רק א-להים. ומוסיף רש"י שמדובר בכלל: "כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו: "ויראת מא-להיך".
החוקים הטובים והחכמים – אפילו חוקי התורה – זקוקים לחיזוק של הנקודה פנימית, של עצם הרצון והמחויבות לטוב ולישר. נקודה פנימית כזו יכולה לתת לחוקים את הכח לממש את מטרתם הטובה ויסודה ביראת א-לקים.
