אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה | מתנאל חיון, מחנך כיתה ח'3
בפרשתנו אנו פוגשים מצוה מאד מיוחדת: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
הרמב"ם בספר המצוות (עשה כט) מבאר את מהות המצוה: "היא שציוונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה 'אש תמיד תוקד על המזבח', וזה לא יתכן אלא במה שציוה להתמיד להשים עצים בבקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בב' מיומא ובמס' תמיד. ובביאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין ס"ג.)
כלומר, יש מצוה שתבער אש על גבי מזבח העולה (החיצון) בכל יום תמיד, מערכת עצים נפרדת שבה יוקדת האש יומם ולילה, בה לא משורפים את בשר הקורבנות אלא כל מטרתה – שתוקד בה אש, ללא הפסקה, וכדברי התלמוד הירושלמי במסכת יומא פרק ד: "רבי יהושע בן לוי "תמיד" תמיד אפילו בשבת תמיד אף בטומאה"
מהו שורש המצוה הזו? מה הטעם שבה? בנוסף למנורה שדולקת בלילה בבית המשכן, הרי שכאן האש הזו יוקדת יומם ולילה ללא הפסק בכלל! מה אש זו באה לסמל?
הרש"ר הירש על אתר מבאר:
"אש תמיד תוקד וגו'. בפסוקים הקודמים כבר הושלמה הכנת האש לצורך עבודת המזבח…כי הוא [פסוק זה] בא ללמדנו, שכל אש – אף האש לצורך מזבח הקטורת (הרמוזה כבר בפסוק ב) ואף נר התמיד של המנורה ואפילו הגחלים לקטורת הפנימית של יום הכיפורים – כל אלה יינטלו ממזבח העולה שבעזרה. מטעמי המקרא נראה, כי לא תכבה הוא תוספת אל המזבח; ועל – פי זה יש לבאר: אש תמיד תוקד על המזבח, אשר בו היא לא תכבה. נמצאת אומר: יש רק מקום אחד לאש – דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש; שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכיפורים. החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה. אם אין אש של עולה על מזבח החיצון – אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הכרובים. אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים".
כלומר, האש שיוקדת על המזבח תמיד מסמלת יסוד חשוב בתורה – בכדי שתחדור "רוח חיים", של קדושה והתרוממות לחיינו בכל המישורים, צריך ראשית לכל שעולם המעשה (אותו מסמל המזבח) יהיה בתכלית השלמות ויהיה נצחי – דולק ופועם ללא הרף. אי אפשר להתרומם, גם לקדושת יום הכיפורים, מבלי שיסוד מעשה המצוות יהיה בחייו של כל יהודי.
