דבר תורה
לימוד כיבוד הורים – מעשיו? | המורה זאב יבניאלי – רכז מחוננים ומצטיינים
יצחק מתכונן לברך את עשו, אבל רבקה יודעת כי דווקא יעקב הוא זה שראוי לברכות. היא קוראת לו ומצווה עליו להתחזות לעשו כדי לקבל את הברכות. כהכנה היא מלבישה אותו רבקה את בגדיו של עשו: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן". מה היה מיוחד כל-כך בבגדים אלו, ומדוע הם קיבלו את השם חמודות? הפרשנים מציגים מגוון משמעויות לבגדים אלו: על פי המדרש היו אלו בגדיו של אדם הראשון שהעביר אותם לשת בנו, עד לנח שהעבירם לשם ועד לאברהם אבינו ודרך יצחק לעשיו. הרשב"ם מפרש שהתכונה המיוחדת של בגדים אלו הם ריחם הטוב, הם עושנו בבשמים המפיקים ריח טוב מה שגרם ליצחק לומר: "ראה בני כריח שדה אשר ברכו ה' ".
התלמוד הירושלמי מדגיש שבגדים אלו "בגדי חמודות" מציינים את מידת כיבוד ההורים הגבוהה של עשיו. יש לדעת שסיפורים מקבילים בבבלי מופיעים בירושלמי ולא פעם עם שינויים משמעותיים, המדגישים גישה כלפי הנושא הנידון. נעיין בכמה מהם:
הסיפור על דמא בן נתינה שהיה רומאי מצוי בתלמוד הבבלי במסכת קידושין ובמסכת עבודה זרה ובתלמוד הירושלמי במסכת קידושין ובמסכת פאה. הסיפור עוסק בחכמים שיצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו. החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם – את כיבוד אבותי במעות כסף?". על כך זכה דמא בכך שנולדה בעדרו פרה אדומה, פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש. החכמים שבו לביתו ורכשו אותה בכסף רב.
החיבור לרישא של דברינו מעורר תמיהה – הרי עשיו זה רומא – האם אין כאן קטרוג על עם ישראל בכך שרומאי יודע לקיים מצווה חשובה זו המודגשת בשכרה וגם בעשרת הדיברות? האם אנו לומדים את פרטיה ודקדוקיה מרומאי? מעיון השוואתי בין הבבלי לירושלמי ובדיוק בפרטים החסרים בבלי והמודגשים ניתן לעמוד על הדגשים שמציג הירושלמי.
בירושלמי מופיע ציון סוג האבן שהיתה חסרה "פעם אחת אבדה ישפה שלבינמין". בבלי חסר פרט זה. ומה מייצגת אבן זו? הרב אורי שרקי מציג את ההסבר הבא: כשיוסף ביקש להוריד את בנימין למצרים יעקב לא היה מוכן עד ששכנע אותו יהודה. באותה עת בנימין היה בן שלושים וכבר בעל משפחה, וכשאביו אמר שלא ירד, לא ערער על כך. נחשוב מעט. האם אנחנו לא נוטים לפעמים לערער על גישה שמציגים בפנינו ההורים כשאנחנו חושבים קצת אחרת מהם? אבן זו המייצגת את בנימין מדגישה את החיבור הרעיוני בינו לבין דמא בן נתינה. שניהם מניחים בצד לחלוטין את רצונותיהם בפני כיבוד הורים.
ועוד התייחסות בשני התלמודים לחובת המימון של מצוות כיבוד הורים. הבבלי אומר שכיבוד הורים הוא משל האב. אם צריך לממן ניתן לעשות שימוש בכספי ההורים. על פי הירושלמי מודגש כך: גדול כבוד אב ואם יותר מכבוד השכינה, אדם חייב אפילו לחזר על הפתחים מפני כבוד הוריו, מפני שזה פירעון חוב.
סיפור נוסף בירושלמי: עם רבי יונתן ורבי ינאי. אדם נישק את רגליו של רבי יונתן, שאל אותו רבי ינאי מדוע הוא עושה כך? רבי יונתן אמר שהוא ראה שהבן לא כיבד את אביו והא גער בו. הגיב רבי ינאי שלא כך היה צריך לנהוג אלא שבמקרה כזה הוא יכול היה לכפות אותו על כך. ניתן להסיק מכך שכיבוד הורים זו חובה, ממש כחוב כספי שיש לכפות על החזרתו, ולא אפשרות לבחירה ולפרעון בתשלומים ובהסדר הנוח למשלם.
עוד בירושלמי על רבי טרפון: סנדלה של אימו של רבי טרפון התפרק והוא שם את ידיו כדי שלא תינזק. גם הפרטים בסיפור זה מראים ששיש לפעול ולהיות יצירתיים כדי לקיים מצווה חשובה זו בכל דרך אפשרית.
סיפור אחרון: רבי טרפון חלה ואימו ביקשה מחכמים שיתפללו עליו. על פי הבבלי הם אמרו לה שהם יתפללו אבל למרות כיבוד ההורים העצום שלו עדיין לא הגיע לחצי כיבוד. והירושלמי מדייק שגם אם יעשה אלף אלפי פעמים יותר לא יגיע לקיום מלא של מצוה זו.
הנהגות חכמים משמשות עבורנו מקור לימוד הלכתי וגם מקור השראה. המסר המרכזי הוא כדברי הפתגם -שאב אחד יכול לפרנס עשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לפרנס אב אחד.
המקור לכך הוא בדברי השל"ה (שני לוחות הברית, שער האותיות, אות ד' דרך ארץ, ד"ה "בענין הוצאות בניו): אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. הדגש בשל"ה – באהבה וברצון. שנזכה להשתדל בכל עת לקיים את הדברים בלב חפץ בפועל וכל זמן שהדבר אפשרי.
הדברים נכתבו לעילוי נשמת אמי הניה בת זאב הכהן ז"ל שממנה למדנו מהי נתינה.
