לקיחה שהיא נתינה | טל לוי, רב בית הספר
פרשת תרומה פותחת בציווי ייחודי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". פרשנים רבים תמהו על הניסוח בפסוק, "ויקחו לי תרומה" שלכאורה היה צריך לומר "ויתנו לי תרומה".
נראה לומר שמשפט פשוט זה טומן בחובו תובנות עמוקות על מהות הנתינה, הקשר בין אדם לבוראו, ותפקידה של הצדקה בתיקון האדם והעולם. התנא דבי אליהו (רבה, יז) מקשר בין ציווי התרומה למעמד הר סיני, בין "ויקחו לי תרומה" ל"נעשה ונשמע": "כיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". קשר זה מלמד שאמירת "נעשה ונשמע" ביטאה לא רק קבלת עול מצוות, אלא גם ביטוי של רצון פנימי לקיים את המצוות מתוך אהבה וחיבור עמוק. כאשר ישראל עמדו במעמד הר סיני, "פסקה זוהמתן", ונפשם הזדככה עד שהסכימו בנפשם לקיים את התורה לא רק מפני "שבקיומה תלוי שכלול הבריאה כולה", אלא גם "מצד טבע ההרגש" – מתוך חשק פנימי לטוב להביא תרומה למשכן.
הדיוק בלשון "ויקחו" ולא "ויתנו" מהווה מפתח להבנת עומק מצוות הצדקה. הראי"ה קוק זצ"ל מבאר בספרו "אוצרות הראי"ה" (ח"ב, עמ' 189) כי בצדקה יש שתי תכליות: האחד, דאגה לצרכי המקבל והשני, הוצאת המידות הטובות של הנותן אל הפועל. מצד המקבל, העיקר הוא הנתינה לידו, אך מצד הנותן, העיקר הוא ה"לקיחה" – מה שהאדם לוקח מעצמו ומחסר מממונו כדי להיטיב עם הזולת. זהו תהליך של "לקיחה" פנימית – לקיחת הזמן, המשאבים, תשומת הלב, ובעיקר לקיחת חלק בתיקון העולם.
לעתים האדם נוטה לחשוב שבעצם נתינתו הוא הנדבן הגדול – "פרנס העיר". הוא עלול לחשוב שמתקיימת כאן עסקה, הוא נותן לעני כסף ומאידך מקבל את הסיפוק הרגשי והחברתי שהוא "עוזר דלים". באה התורה ואומרת לך, אתה לא רק בגדר הנותן, אתה גם לוקח, אתה מקבל כאן את הזכות לתת לעני צדקה.
שבת שלום!
