דבר תורה
ביקורת או דברי חיזוק | אפרים סימן טוב, מחנך כיתה ז'
מה בונה אותנו יותר- ביקורת או דברי חיזוק? מה מקדם אותנו יותר בחיים- שימת דגש על הדברים השליליים והחסרים שקיימים בנו על מנת להיות מודעים אליהם, לשפרם ולתקנם, או מיקוד המבט בדברים הטובים שבנו כדי להעצימם ומתוך כך יתחזקו ויתעלו גם החלקים החסרים שבנו? מרבית בני האדם נוקטים בגישה ביקורתית וחיים בתודעה מתמדת שהם אינם טובים וראויים כפי שהיו רוצים להיות. ייתכן שההלקאה העצמית מביאה לעיתים גם לשינויים חיוביים, אך לעיתים קרובות היא מחלישה במקום ליצור מוטיבציה לתיקון, ומעלה את הסבירות לשקוע בדיכאון. כתשובת המשקל נכנסה לתמונה תפיסה שאומרת שיש פסיכולוגיה חיובית וחשיבה חיובית ויש לתת לה את מקום הכבוד הראוי לה. באמצעות העצמת חוויות ותכונות חיוביות ומציאת משמעות בפעולות היום יומיות ניתן לחזק את החוסן הנפשי ולהעצים את תחושת האושר. אך האם מספיק להרגיש טוב אם זה לא כרוך בתיקון הטעויות שלנו ושיפור החולשות הקיימות בנו? לעומת זה- האם עדיף לחיות רק בתודעת תיקון כאשר המחירים עשויים להיות גבוהים מהרווחים, הן לאדם עצמו והן לסביבתו? כמו תמיד, התשובה אינה בחירה מוחלטת אלא חיבור בין הדברים ונסביר. ביקורת עצמית נוקבת המדגישה את החסרונות בלבד עלולה להחליש את האדם ולהביאו לייאוש ועצבות. טפיחה עצמית על השכם מבלי לתת את ה"דין" בפני המראה על החולשות והחסרונות שיש לתקן עשויים להביא לניתוק מהמציאות, לעמידה במקום, לגאווה ולפספוס ההזדמנות להשתפר ולהתקדם. רק מיזוג שתי התכונות, דין ורחמים במינון ובאיזון המתאים יסייעו לאדם לתקן את מידותיו ואורחות חייו ולחיות במגמת שיפור והתעלות: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט). בפרשת כי תבוא יש עיסוק במצוות מיוחדת הנקראת וידוי מעשרות. שהרי בתקופת המקדש האדם היה מגיע בסיומו של חג הפסח לקראת בין הערביים של שביעי של פסח ומתוודה שבשלוש השנים שחלפו הפריש כסדר את כל התרומות והמעשרות מתבואתו לכהנים, ללווים ולעניים. אף שהנוסח נקרא "וידוי מעשר", בשונה מהוידוי הרגיל שבו האדם מזכיר את חטאיו- וידוי המעשרות הוא הזדמנות יוצאת דופן המזמנת את האדם להזכיר בקול את מעשיו הטובים את הקפדתו על מתן התרומות והמעשרות לכל אלו שהוא מצווה לדאוג להם. מה יותר מתחבר אם כן דרך הפרשה לאלול ולשאר החגים בבחינת דין ורחמים דרך המצווה המופיעה בפרשתנו.
שנזכה, שבת שלום ומבורך.
