ענווה שאינה מוותרת על האחריות | טל לוי רב בית החינוך
בהפטרת השבוע, בפרק נ״ד בספר ישעיהו, אנו קוראים: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ״.
הקשר לפרשת נח ברור, אך הכינוי ״מי נח״ מעורר שאלה: מדוע המבול נקרא דווקא על שמו של נח? הלוא נח היה האיש הצדיק שניצל מן המבול. מדוע להנציח את שמו דווקא באסון שפקד את בני דורו?
בזוהר נמתחת ביקורת על נח, שלא התפלל להצלת בני דורו. ברוח זו מתואר נח בחסידות כ״צדיק בפרווה״: כאשר קר, אפשר להתעטף במעיל פרווה ואפשר להדליק תנור. המעיל מחמם את הלובש אותו; התנור מפיץ חום גם לסובבים. נח שמר על צדקותו בתוך עולם מושחת, אך נדרש ממנו גם לפעול למען העולם שסביבו. משום כך, הכינוי ״מי נח״ מבטא גם את האחריות שלא מימש.
ה״משך חכמה״ מצביע על השינוי שחל בתיאורו של נח: בתחילת הפרשה הוא מכונה ״איש צדיק״, ובהמשכה — ״איש האדמה״. יש כאן מסר נוקב: גם השמירה על המדרגה האישית קשורה בנכונות לשאת באחריות כלפי אחרים.
אלא שכאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר: מדוע נח לא התפלל על בני דורו? האם אדם שהתורה מעידה על צדקותו היה אדיש לגורלם?
רבי לוי יצחק מברדיטשב, בעל ה״קדושת לוי״, מציע הסבר מפתיע: נח היה קטן בעיני עצמו. הוא לא האמין שתפילתו יכולה לבטל את הגזרה. דווקא מתוך תחושת שפלות חשב: מי אני שאעמוד לפני הקב״ה ואבקש לשנות את גורלו של הדור?
לפי הסבר זה, שתיקתו של נח לא נבעה מחוסר אכפתיות, אלא מחוסר אמונה בכוחו לפעול. הוא הכיר בגדולתו של הקב״ה, אך לא הכיר די בכוחות שהקב״ה העניק לו ובאחריות הנובעת מהם.
כאן טמון מסר חשוב גם עבורנו. לעיתים אנו פוגשים דבר שדורש תיקון, אדם שזקוק לעזרה או הזדמנות להשפיע — ונסוגים: ״מי אני?״, ״מה כבר אוכל לשנות?״, ״יש מתאימים ממני״. הדברים נשמעים כענווה, אך הם עלולים להשאיר אותנו מן הצד.
ענווה אמיתית אינה התכחשות לכוחותינו. היא ההכרה שהכוחות ניתנו לנו מאת ה׳, ולכן מוטלת עלינו האחריות להשתמש בהם. איננו יודעים תמיד עד כמה תועיל תפילתנו, מה תחולל מילה טובה או לאן תגיע יוזמה קטנה. אבל חוסר הוודאות אינו סיבה לוותר מראש.
עלינו לזכור שהכול מאת ה׳, ובה בעת להאמין שהוא נתן גם לנו יכולת לעשות טוב. במקום לשאול רק ״מי אני שאוכל לשנות?״, נשאל: ״מה אני יכול לעשות, בכוחות שניתנו לי, למען מי שסביבי?״
