דבר תורה פרשת במדבר
משפחותם לבית אבותם / המורה זאב יבניאלי – מורה בכיתות המחוננים
פעם, לפני שנים, פגשתי בישוב פסגות את אחד הרבנים הצעירים (אז) שהחל להיות מוכר. פניתי אליו ושאלתי – אתה אבא של…? באותה עת ילדינו למדו יחד ביה"ס היסודי. הוא הופתע ואמר לי – זו פעם ראשונה שמזהים אותי בייחוס לילדי, ולא מצד עצמי.
אז.. איך באמת מזהים אותנו על פי פרשת במדבר? פרשה הפותחת במפקד מפורט. או כמו ששואל הרב ריסקין בספרו "אור התורה" – איך להתייחס לייחוס?
הביטוי החוזר על עצמו שבע עשרה פעמים הוא "למשפחותם לבית אבותם" – כך מוגדר כל אחד מ 603.550 מבני העשרים ומעלה שנפקדו במדבר במפקד המדגיש שלכל אחד ואחד יש חשיבות.
האם החשיבות נובעת מן העבר – הבן של, או הצאצא המיוחס של, מן ההווה – ממי שאנחנו כעת או… מן העתיד?
רש"י מפרש ש"משפחותם" – אלו השבטים, ו"בית אבותם" אלו ראשי המשפחות. אולם אונקלוס מוסיף ומתרגם – "למשפחותם – לזרעיתהון" – לצאצאיהם. כלומר – על פי ילדיהם.
לפי זה אמנם יש לנו ייחוס אבות, וכולנו קשורים לענפים משפחתיים בעלי עבר, והמבוגרים במשפחה משתדלים לא פעם להזכיר לכולנו מי היו אבות אבותינו.
אבל – חובת ההוכחה היא גם על עצמנו. אנחנו כאן כדי לפעול וכדי לפתח את הייחודיות שלנו.
אלו פירות העשייה וההשפעה שלנו, ובהמשך גם בהמשך בניית הענפים החדשים.
בהקשר להמשכיות מסיים הרב ריסקין במאמרו בסיפור אודות המגיד ממזריטש, שכשהיה ילד קטן פרצה שריפה בביתו ואימו בכתה בכי תמרורים. הוא ניגש ואמר לה שאין צורך לבכות על עצים ועל אבנים. אמרה לו אימו שהיא אינה בוכה על הרכוש אלא על מגילת יוחסין מפוארת שנשרפה באש. נענה הילד ואמר: אמא, אינך צריכה לבכות על כך, אני אתחיל בשושלת יוחסין חדשה.
וכמובן נקשר גם לבניין ירושלים – גם כאן יש עבר, הווה ועתיד. חזרנו בגלל העבר, חיבור שלא התנתקנו ממנו באלפיים שנות גלות בכל אתר ואתר בקהילות המפוזרות בעולם. ואנחנו כאן כדי להמשיך ולבנות את האבן המיוחדת שלנו בבניין החדש.
זו חובתנו וגם אחריותנו אבל זו גם זכות שניתנה לדורנו ששב לכאן לפעול ולממש את חזון הנביא ירמיהו "ויש תקוה לאחריתך…ושבו בנים לגבולם".
