פרשת תזריע

פרשת תזריע – ברית המילה | מנהל חט"ב ינון ורהפטיג

פרשתנו, פרשת תזריע פותחת ביולדת, דיני טומאתה, ובנגעים הבאים על האדם.
בתוך כך מופיעה אחת המצוות החשובות והיסודיות, מצוות ברית המילה: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו".
מה משמעותה של מצוות ברית המילה ומדוע היא מופיעה דווקא כאן תוך כדי דיני הטמאה והנגעים?

נאמר בספר בראשית פרק י"ז :
"ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר–אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר– לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת–וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר. "

ונכתב בספר החינוך: "לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף כמו שאמרנו, והעם הנבחר- חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות בהשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו." (מצווה ב )

ונאמר בתלמוד: גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם המילה, שנאמר:

"התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך". גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: "אם לא.בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים ל'ב)

ברית המילה לרך הנולד, נעשית ביום השמיני להולדתו, והיא המצווה הראשונה בחובותיו של האב. פעולת המילה נקראת ברית בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא.

טעמי המצווה

הטעם העיקרי למצווה הזאת היא שהוא "אות ברית" וציון לאומי להבדיל את בני ישראל מעמים אחרים, כדי שיהיו מצוינים בנופם שהם מאומה הישראלית, והיא שעמדה לבני ישראל המפוזרים והנדחים בארבע כנפות הארץ לבל יתבוללו בעמים ויאבדו מן הארץ, עד שנעשה הערל לחרפה, ולא רצו להתחתן בו (בראשית ל"ד י"ד)

טעם שני כי המילה מביאה לידי נקיות וטהרה לבל ייסתר תחת העור איזה זוהמא.

טעם שלישי כי המילה מועלת בדרך טבעי להולדה ופריה ורבייה, ומבארים זאת בראיה מאברהם אבינו אשר בהמולו בשר ערלתו ילדה לו שרה בן.

טעם רביעי לעשות את האדם למתוקן כי הערלה היא כמו ערלת האילן שאינו ראוי לאכילה,וכמו כל דבר שנברא שצריך תיקון (ב"ר, פ"ט)

טעם חמישי משום בריאות הגוף, וע"י המילה ניצל האדם ממחלות שונות ומכאובים רעים באבר המוליד.

למדנו על מצוות המילה ועל טעמיה אך מדוע היא מופיעה דווקא פה אצלנו בפרשה?
הרש"ר הירש מתייחס לשאלה זו וכותב כך: "מילה בזמנה דוחה שבת – ומילה דוחה גם צרעת"
מוסיף ומבאר הרש"ר הירש : "כל עוד לא נתקיימה המילה , אין רואים בבשר אלא את בחינת הערלה , וזו טעונה הסרה – אפילו יוסר יחד עמה גם הנגע"

הרב אמנון בזק בספרו "נקודת פתיחה" – פירושים על התורה מתייחס גם לעניין זה. ידוע מתוך הפס' הראשונים בפרשה כי ישנם הבדלים בין יולדת זכר לבין יולדת נקבה. יולדת זכר טומאתה שבעה ימים ועוד שלושים ושלושה ימים אסורה לגעת בקודש ולבוא אל המקדש. לעומתה היולדת נקבה טומאתה ארבעה עשר יום ועוד ששים וששה ימים אסורה לגעת בקודש ולבוא אל המקדש.

כותב הרב בזק : הפס' "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" במיקומו הנוכחי בא להראות לנו כי יתכן שברית המילה והסרת העורלה גורמת לקיצור ימי הטומאה של היולדת זכר. מסביר הרב בזק : "הרעיון שברית המילה מסייע בקיצור זמן הטומאה , נובע מהקשר שבין הערלה והטומאה. קשר זה מפורש בנבואת ישעיהו : "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא"

ואכן מבחינה הלכתית יש דברים הדומים לערל ולטמא , כגון : "קורבן פסח" ששניהם אינם יכולים לעשותו. הסרת הערלה מבטאת התחדשות ותיקון , במקביל להיטהרות ולטומאה ולכן יתכן שהסרת הערלה מזרזת את תהליך ההיטהרות של היולדת זכר , ועל כן תהליך זה קצר משל יולדת נקבה.

האדם מצווה להימול בהיותו בן שמונה ימים וכתב בעל ספר החינוך : "… מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף כמו שאמרנו, והעם הנבחר- חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות בהשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. כלומר כבר מגיל קטן ישנה "עבודה" על שלימות גופו של האדם דרך מצוות ברית המילה.

אפשר לומר כי פרשתנו מחדשת כי ברית המילה זה לא סוף פסוק בעניין אלא על האדם להמשיך כל חייו "לעבוד" עבודת ד' , עבודה על המידות , מצוות , וכו' שאם לא כן יבואו נגעים בבשרו במקום הנראה לעין כל ולא במקום מוצנע כאיבר המילה ואז יהא עליו לעבור תהליכים כדי להיטהר ולחזור לשלימות הגוף כבראשונה בשעת לידתו.

שבת שלום ומבורך!

בשורות טובות לעם ישראל