איסור נטיעת אשרה אצל המזבח ותיקון מערכת המשפט | טל לוי רב בית הספר
הפרשה פותחת ברצף ציוויום הקוראים לכינון מערכת משפט מסודרת, מערכת משפט הדנה דין אמת לאמיתו. לאחר מכן התורה מביאה לאו נוסף שלכאורה אינו קשור והוא: "ולא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח", ולכאורה צריך לעמוד על הקשר הרעיוני העומד מאחורי פסוקים אלו.
על מנת להסביר את הקשר בין הפסוקים נראה להקדים ולהביא את דברי רבי מאיר שמחה בעל המשך חכמה לגבי עבודת הקרבנות.
כתוב בתורה בלא מעט מקומות: "את קרבני לחמי" ומסביר המשך חכמה, שאל לנו לטעות ולהעלות על ליבנו שמא הקב"ה אכן ניזון מהקרבנות אלא ודאי עניין הקרבת הקרבנות הוא לעורר את האדם שידע שמה שעושים לבהמה היה צריך להעשות בנפשו. ובלשונו:
"בכל זאת נודע לנו הדבר מצד המושכל, כי הבורא-כל אינו ניזון מאומה, ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים והוא בעצמותו בלא שינוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות".
ר' מאיר שמחה מבאר כי היסוד הנ"ל עולה מאיסור נטיעת אשרה אצל המזבח. והביאור הוא שהקב"ה מבקש למצוא במזבח מקום שבו יש דומם בלבד, מקום שאין בו שום עץ ושום דבר חי הזקוק למזון על מנת להתקיים. וכשם שהמזבח שהוא דומם ואינו זקוק להזנה על מנת להמשיך להתקיים ואף חל בו איסור נטיעת עץ, כך גם עניין הקרבנות בא להורות על כך שאין הקב"ה זקוק לכך כמקור לקבלת מזון בכדי להתקיים.
על פי זה מבאר המשך חכמה במתיקות רבה את ההקשר לפסוקים העוסקים במערכת המשפט וז"ל:
"והנה ידוע "כי המשפט לאלקים", והוא באמת ענין אלקי. ולא יתכן להיות אמת, רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו – לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מהבעלי דין והוא שופט בלי שום מכוון חוצי, רק להוציא האמת והמשפט הגמור…"
כלומר, אי הצבת דבר הזקוק למזון בצל המזבח, תביא את האדם להתבוננות על מעשיו שהיא היא מטרת הקרבנות. וכשם שאסור לנטוע שום עץ אצל המזבח, והוא להורות שאין שום דבר שהמזבח ניזון ממנו ושהקב"ה איננו ניזון מהקרבנות, כך מערכת המשפט צריכה להיות דוממת ואטומה לקבלת "מזון" מגורם חיצוני כזה או אחר.
שבת שלום!
