דבר תורה
יעקב אבינו ומידת האמת – בין עיקר לטפל בפרשת התרפים | גבריאל וייסרוזן מורה למתמטיקה
יעקב אבינו – שפרשת ויצא היא הראשונה שבה הוא הדמות המרכזית – נחשב לדמות שמייצגת את מידת האמת. קביעה זו איננה פשוטה כשלעצמה, שהרי מכל האבות דווקא יעקב אבינו הוא זה שבאופן מובהק היה מעורב יותר מהשאר במעשים מורכבים שבהחלט איתגרו את מידת האמת, כגון – קניית הבכורה, לקיחת הברכות מעשיו ומעשה המקלות בשקתות המים. לסוגיה זו התייחסו רבים ובאופן כללי נראה שדווקא הדרך המפותלת שבה נאלץ יעקב לעבור אפשרה לו להביא לידי ביטוי את עוצמתו הייחודית ולחדד מתוך כך סוגיות מורכבות שקשורות במידת האמת.
אחד המקומות שבהם מידת האמת מאותגרת בסיפורי יעקב מופיע דווקא בסוף פרשתנו: יעקב בורח מלבן עם משפחתו ורכושו ולבן רודף אחריו. כשלבן משיג אותו הוא מבקר את יעקב על בריחתו ומוסיף לכך האשמה חמורה: "ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה בלית אביך למה גנבת את אלהי". לבן לא ממציא, התורה עצמה מעידה: "ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה". יעקב עונה ללבן על דבריו ושולח אותו לחפש את התרפים היכן שירצה. רחל נוקטת בתחבולה ומונעת מלבן למצוא את התרפים. וכאן – דווקא כאן – יעקב שעד עתה נשא בדומיה את רמאויותיו של לבן 'מתפוצץ' על לבן בדברים חריפים ותקיפים שמוצגים באריכות. לי הדבר תמיד חרה: הרי בנקודה הספציפית של התרפים דווקא לבן הוא שצודק, ואם היה איזה כתב מצליח לצלם את את התרפים באהלה של רחל הייתה נוצרת למצער אי נעימות גדולה, ואם כבר יעקב מתפוצץ על לבן – ובצדק גמור – מדוע סדר האירועים הוא כזה שמעורר חמיצות ונותן תחושה שיעקב בעצם לא לגמרי צודק??
ונראה לי שגם כאן, כמו במקומות אחרים, יש בכוחה של הדמות המיוחדת של יעקב ללמד אותנו דבר חשוב על האמת: זה לא חכמה לזהות אמת וללכת איתה רק כאשר היא נקייה ויפה, צריך לדעת גם להפריד בין העיקר לטפל, בין המהותי לבין המקרי. הרי יעקב צודק בדבריו, צודק לחלוטין: הוא באמת נהג במסירות וביושר מרחיק לכת: "זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו… טרפה לא הבאת אליך… הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני", ותגובה זכה ברמאויות אין ספור: "ותחלף את משכרתי עשרת מנים". אלא מה: יעקב לא היה מודע לכך שרחל אכן גנבה את התרפים. האם יש בכך בשביל להפוך את מצב העניינים למצב של 'תיקו', למצב שבו לכל אחד יש 'תחמושת' מול השני ושני הצדדים יוצאים לא צודקים? אני חושב שלא. נדרשת חכמה גדולה לתת לכל מרכיב את המשקל שמגיע לו ולא לתת למרכיב שולי מעמד מרכזי באופן שהופך את כל הצדדים וכל העמדות וכל ההתנהגויות לראויות לביקורת באופן שווה. זה אולי הדבר שאותו ניתן ללמד מהתזמון המיוחד של ה'התפוצצות' של יעקב על לבן.
