דבר תורה
בין מועדי ה׳ לאחריות חברתית | המערכת
בפרשת המועדות התורה מונה את כל חגי ישראל, אך בתוך הרצף מופיע פסוק שנראה לכאורה חריג ואף מיותר: לאחר העיסוק בספירת העומר וחג השבועות, התורה מזכירה שוב את מצוות פאה ולקט – מתנות עניים. הדבר מעורר שאלה: מדוע דווקא כאן, באמצע פרשת החגים, עוסקת התורה בענייני צדקה לעניים, והרי מצווה זו כבר נאמרה בפרשת קדושים?
נראה לומר, שיש כאן הדגשה חינוכית עמוקה. אכן, בפרשת קדושים נצטווינו על מתנות עניים כחלק מהציווי הכללי של „קדושים תהיו” – זוהי חובה מתמדת הנוגעת לכל ימות השנה. אולם כאן, בתוך פרשת המועדים, התורה מוסיפה רובד נוסף: דווקא בזמני שמחה, חג ואכילה מרובה, כאשר כל אדם טרוד בהכנות לשולחנו הפרטי – יש סכנה שהזולת יישכח.
לכן התורה מזכירה שוב את מצוות פאה ולקט דווקא בהקשר של החגים, כדי ללמדנו יסוד חשוב: קדושת החג אינה שלמה אם היא נשארת בגבולות הבית הפרטי בלבד. שמחת המועדים צריכה לכלול גם רגישות חברתית, מבט על האחר ודאגה למי שאין בידו להכין לעצמו סעודת חג מכובדת.
דווקא מתוך השפע והשמחה – נבחנת מידת האדם: האם הוא זוכר שגם סביבו יש מי שזקוק לשמחה הזו בעצמה. בכך התורה מלמדת אותנו שהקדושה איננה מתבטאת רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו – ובמיוחד ברגעים שבהם הלב מלא שמחה.
כך הופכים מועדי ה׳ לא רק לזמן של התעלות אישית, אלא גם לזמן של אחריות, רגישות ונתינה.
