פרשת במדבר -תשפ"ה

המדבר כמעצב הזהות הלאומית והרוחנית של עם ישראל | טל לוי

הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר מסביר כי בשונה מספר ויקרא המלא מצוות כרימון, בספר במדבר לא נמצא כי אם מעט מן המצוות. נקודה נוספת העולה מדברי הרמב"ן היא, שהיחס בין ספר ויקרא לספר במדבר הינו יחס של תיאוריה מול מעשה. חיי המעשה במדבר יוצרים את תהליך הבנייה של עם ישראל המכשירים אותו להכנס לארץ ישראל.

בפתח הפרשה אנו נחשפים למניין בני ישראל, סדר המחנות ולשימוש בדגלים. דברים אלו נועדו להשריש בעם את התחושה של גאוות היחידה של היותם עם אחד. דהיינו, כל אלה הדברים שלמראית העין נראים כ"טקסים" חיצוניים באים להראות שלא מדובר כאן באוכלוסייה אקראית המתהלכת בשיירה במדבר אלא מדובר כאן בעם – עם ישראל, עם יש לו כבוד לאומי.

ביחס למניין כבר הובא ברמב"ן בשם המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם."

על הפסוק: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב, ב) כותב רש"י: "צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו." כלומר, עניין הדגל גם הוא בא לתת את ההרגשה של גאוות היחידה של עם ישראל על ידי שכל אחד ואחד מכיר בדגלו.

בעניין הדגל ידועים הם דבריו כבדי המשקל של הגרי"ד סולובייצ'יק:

"אם תשאלוני איך אני, כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל, ואם יש לו בכלל ערך הלכתי, אענה לכם פשוט. אינני גורס בכלל מקסם של דגלים וסמלים טכסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם אל נא נתעלם מדי בשו"ע, כי "הרוג שנהרג בידי עכו"ם קוברים אותו בבגדיו, כדי שיראה דמו ויקום, שנאמר: "וניקיתי דמם לא ניקיתי". במילים אחרות, בגדי יהודים מקבלים קדושה מסויימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של ק"ו לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב… יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות נפש והקרבה עצמית."

אמנם, הדגל אינו משמש רק כתעודת זהות גשמית ולאומית יש בו גם תעודת זהות רוחנית. בדגל אנו רואים יחסי גומלין בין עמ"י לקב"ה. כתוב במדרש: "אמר הקב"ה: יש לאומות דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב", מאידך, מסביר הכלי יקר את עניין הדגלים: "והקרוב אלי לומר בזה שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ארבע רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו…" (במדבר ב, ב)

וכעין זה כתב הרב חרל"פ שהסביר כי הדרישה לכבוד האומה מפארת את כבודו של הקב"ה בעולם: "כאשר תשתרש עמוק עמוק התביעה הזאת של חלוקת כבוד לאומה, אז תתעורר דרישה נפשית לדעת מה הוא כבוד האומה, ומתוך זה יעמדו על שורש הדבר, כי אין כבוד האומה הישראלית – כי אם כבוד אלוקים חיים" (מעיני הישועה, עמ' קפו)

גם לעניין סדר המחנות והעובדה שכל שבט ושבט יש לו מקום מיוחד משלו יש בהם חלק בתהליך של בניית העם. שני שמות מצאנו לספר זה, האחד ספר במדבר, והשני ספר הפקודים. לכאורה השמות סותרים. המדבר מבטא מקום שומם, מופקר, מרובה בחיות רעות וכמו שנאמר: "ארץ עפתה כמו אופל, צלמות ולא סדרים (איוב י, כב). ואילו המפקד מבטא סדר וארגון: "איש על מחנהו ואיש על דגלו". על ניגודיות זו כותב הרב חנן פורת: "אפשר שזהו אכן האתגר העומד במוקד פרשת במדבר: לעשות סדר ולערוך מפקד דווקא בלב המדבר. לא לתת להוויית המדבר להשתלט על חיי המחנה, אלא להדבירו ולבנות בתוך החולות הנודדים, חיי חברה ולאום בנוי לתלפיות". (מעט מן האור, במדבר, עמ' 10)

אם נחזור לדברי הגרי"ד, ודאי שנאמר שאין כל משמעות לכל הטקסיות הזו, אם אין בה רוחניות, אם אין בה ניצוץ של קדושה. עם או חברה שנשארים עם גינוני כבוד חיצוניים חסרי מהות, יאבדו בסופו של דבר את הדרך. אולם לא כן בעם ישראל, כאשר כל הסדר של המחנה מתרכז סביב אוהל מועד, כמו שנאמר: "איש על דגלו…מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב) וכן כמה פסוקים אחר כך: "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות". כלומר, אוהל מועד הוא הביטוי לנשמה ולרוח של כל אותו סדר מופתי, שכן לולי הדגש הרוחני אין כל משמעות לסדר ולכבוד.

נמצאנו למדים, כי שלושת המרכיבים, המניין, הדגל וסדר המחנה ובכלל כל חיי המדבר מהווים נדבך מרכזי בתהליך יצירתו של עם ישראל. אולם אין כל משמעות לסדר, לדיוק ולארגון ללא שיתהלך בקרבנו אוהל מועד.

שבת שלום!